החלטה בתיק ב"ש 5177/05

1.       נגד העוררים הוגש לבית משפט שלום כתב אישום, המייחס לכל אחד מהם 4 עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג חשיש, כמפורט להלן: ב-3 הזדמנויות שונות מכרו העוררים, בצוותא חדא, סם מסוג חשיש לסוכן משטרתי. העסקאות בוצעו בתאריכים 14/9/05, 18/9/05 ו-22/9/05. סכום כל עסקה היה 300 ש"ח. בהזדמנות נוספת, בתאריך 6/10/05, מכר העורר 1 לסוכן סם מסוג חשיש תמורת 400 ש"ח. בתאריך 13/9/05 מכר העורר 2 לאחר סם מסוג חשיש תמורת 200 ש"ח.

ביחד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט קמא (כב' השופט א' רובין) קבע, כי נגד שני העוררים קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר. לאחר שלא נמצאה לו חלופת מעצר ראויה, נעתר בית המשפט קמא לבקשתה של המשיבה. על החלטה זו הוגשו העררים שלפניי, אשר נדונו במאוחד.

2.       באי-כוחם המלומדים של העוררים תקפו את כל מרכיביה של החלטת הערכאה הראשונה. לטענתם, חומר הראיות סתמי ודל וקיים ספק של ממש בזיהוים של העוררים כמוכרי הסם לסוכן המשטרתי ולאחר. דרגת מסוכנותם של העוררים לשלום הציבור אינה גבוהה. בנסיבות העניין, כך נטען, ראוי היה לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

          באת-כוחה המלומדת של המשיבה תמכה, מנגד, בהחלטתו של בית המשפט קמא.

3.       על פי ההלכה שנפסקה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, על  בית המשפט לבחון את חומר החקירה כולו במבט כולל. השאלה שעל בית המשפט להכריע בה היא, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (שם, בעמ' 147). במסגרת זו, על בית המשפט לבחון גם את ראיות ההגנה וטענותיה, אולם בשלב זה של הדיון בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות והעדפת גרסאות אלו על פני אחרות. "ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים" (שם, בעמ' 148). מנגד לכך, בחינתן של הראיות המפלילות אינה טכנית גרידא, אלא בית המשפט "צריך לבחון עניינית אם מתוך מכלול חומר הראיות ובסיום ההליך השיפוטי, יהיה בכוחה של עדות זו, בהשתלבותה ביתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה"(שם, עמ' 149).

4.       לאחר שבחנתי את חומר החקירה על פי אמות מידה אלה, נחה דעתי, כי הוא אוצר בחובו סיכוי סביר להרשעתם של העוררים. להלן אנמק את עמדתי.

          אפתח בפרט האישום המייחס לעורר 2, שביום 13/9/05 מכר חשיש לאחר תמורת 200 ש"ח: פרט אישום זה נתמך לכאורה כדבעי בהודעה מפורטת שמסר רוכש הסם מזרחי, שבה הוא מאשר כי קנה את הסם אצל אדם בשם שמש (שם המשפחה של העורר 2), המוכר לו מקנייה קודמת של סם. מזרחי הוסיף וסיפר, כי תיאם את הפגישה עם העורר בטלפון ומסר את מספר הטלפון הנייד של העורר. והנה, בהודעתו אישר העורר, כי אכן מדובר בטלפון שלו (אחרי שתחילה הכחיש). לעדות זו, הנראית לכאורה איתנה, מתווספת עדותו של שוטר, אשר צפה בפגישה שבין מזרחי והעורר 2 והבחין בדבר-מה המוחלף ביניהם. מזרחי מתואר כמי שלבש בגדים לבנים וחבש כובע לראשו ואלה אכן היו פרטי לבושו של מזרחי, כאשר נעצר מספר דקות לאחר מכן. בכל אלה יש די והותר כדי לכונן סיכוי סביר להרשעתו של העורר 2 בפרט אישום זה. ב"כ העורר טען, כי יש לתמוה על כך שבטלפון הנייד של מזרחי תועדה שיחת טלפון לאדם בשם שמש שנערכה לכאורה לאחר ביצוע העסקה, וכי אף לא ברור כיצד קרה הדבר שבין סיום העסקה לבין מעצרו של מזרחי חלפו כ-20 דקות למרות שמזרחי נעצר במרחק של מטרים ספורים ממקום ביצוע העסקה. אלא שבשלב זה אין בשאלות אלה כדי לגרוע מעוצמתן של הראיות המפלילות ומקום בירורן במשפט גופו.

          כל יתר האישומים המיוחסים לעוררים מבוססים, בעיקרם, על הודעות שמסר הסוכן המשטרתי, אשר בהן תאר בצורה מפורטת ובהירה את העסקאות ואת מעורבותם של העוררים. יצוין, כי הן מתיק החקירה והן מהסבריה של ב"כ המשיבה במהלך הדיון  עולה, כי הסוכן הינו איש משטרה אורגני, להבדיל מעבריין שנערך עמו הסכם כזה או אחר לשיתוף פעולה. לאור מכלול הנתונים נראה, כי זיהוים של העוררים הוא לכאורה זיהוי ראוי ובטוח, שאיננו מצריך מסדרי זיהוי כדי לאמתו: קודם לביצוע העסקה הראשונה ערך הסוכן ביקור מקדים באזור ביצוע העסקה ווידא את זהותו של העורר 2. העורר 2 אישר מצידו בהודעתו כי נפגש מספר פעמים עם הסוכן. למעלה מן הדרוש אף נערך במשטרה עימות בין השניים, אשר במסגרתו הצביע הסוכן על העורר כעל מי שמכר לו את הסם במספר הזדמנויות. אשר לעורר 1, הרי הוא תואר על ידי הסוכן המשטרתי כמי שנכח במקום עם אופניים, חבש כובע ועטה לידיו כפפות "חצי" המיועדות לרכיבה על אופניים. העורר 1 אישר מצידו כי הוא נוהג לרכב על אופניים, להשתמש בכפפות רכיבה ולחבוש כובע. מדובר לכאורה בסימני זיהוי ייחודיים, המהווים חגורת בטחון מספיקה לזיהויו. העוררים אף הודו כי הם חברים. לאור כוחם המצטבר של נתונים אלה קיים סיכוי סביר להרשעתם. נכון הדבר כי ניתן היה להוסיף ולבצע הקלטות, צילומים, סימוני שטרות וכהנה וכהנה פעולות חקירה אשר היה בכוחן כדי לעבות את חומר הראיות ואולם, המשיבה אינה חייבת להוכיח את אשמתם של העוררים בראיות "מקסימליות", אלא די לה בראיות "מספיקות". בנטל זה עמדה לכאורה המשיבה. 

5.       קיומן של ראיות לכאורה לעבירות של סחר בסמים מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר ככל שמדובר בסחר בסמים (ראו בש"פ 9709/03 מדינת ישראל נ' קרמר; בש"פ 5635/03, 5570 אברג'יל נ' מדינת ישראל). האם המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים? על שאלה זו יש להשיב, למרבה הצער, בשלילה.

          עורר 1 נושא על שכמו עבר פלילי הכולל, בין היתר, הרשעה בעבירה של סחר בסם, אשר בעטייה ריצה עונש של מאסר בפועל. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הוא משתמש בסם מסוג קאנבוס על בסיס יומי, אך בה בעת אינו רואה עצמו כמי שמכור לסמים וזקוק לטיפול כלשהו. ריבוי העבירות המיוחסות לו עתה ונסיבות ביצוען, כפי שהן עולות מחומר הראיות, מלמדים לכאורה, כי לא רק שלא הפיק את הלקח ממאסרו הקודם ושב לסורו, אלא שהפך את מכירת הסם לעיסוק של ממש. במצב דברים זה, לא ניתן לסמוך על העורר 1 שיקיים תנאי שחרור שיוטלו עליו מרצונו. גם האזיק האלקטרוני המוצע אינו יכול להבטיח כלל ועיקר, שלא ימשיך למכור סמים מתוך ביתו. לאור כוחם המצטבר של נתונים אלה, לא ניתן לשחררו לביתו ואין מנוס ממעצרו.

          לעורר 2 הרשעות קודמות מהשנים 92' ו-99', אשר אינן כוללות עבירות סמים. דא עקא, שירות המבחן חיווה דעתו כי חלופות המעצר שהוצעו על ידו בבית חברתו לחיים או בבית הוריו אינן מתאימות, אם משום חוסר יכולתם של בני המשפחה לפקח על העורר ואם משום חוסר אמינותו. מעבר לחשש כי יצא מהבית, גם לגבי עורר 2 קיים חשש שיוסיף לבצע עבירות דומות מתוך ביתו. חוששני, כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אשר אפילו שירות המבחן סבור לגביה, שאין בה די כדי להפחית מרמת מסוכנותו לציבור. במצב דברים זה, ולאחר שנכון לעת הזו לא הוצעה על ידי העורר 2 חלופת מעצר ראויה אחרת כלשהי, אין מנוס מהמשך מעצרו.

6.       העררים נדחים.

ניתנה היום י"ג בכסלו, תשס"ו (14 בדצמבר 2005) במעמד ב"כ הצדדים (ובהעדר העוררים עצמם, אשר ביקשו לא להתייצב).

קלדנית: דנה ג. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: